פסק-דין בתיק ת"א 701125-07

הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים

1.         לפנינו ערעור על החלטת כב' הרשם אורי פוני מיום 17/8/09 (להלן - ההחלטה) שלא ליתן למערער רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר שהוגשה על ידי המשיבה ביום 1/2/07 בשל חוב ארנונה לשנים 2000 - 2006, בסכום של 218,867 ש"ח, המתייחס לנכס אותו החזיק המערער בירושלים (להלן - הנכס) בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה.

2.         בבקשה למתן רשות להתגונן (בש"א 2453/07 מיום 27/2/07) טען המערער כי התביעה אינה ראויה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר וזאת בהעדר עילת תביעה חוזית או ראשית ראיה על קיום התחייבות.

            כמו כן טען המערער, כי הוא שילם למשיבה את כל חובותיו בשל מיסי ארנונה,  וכי  שטח

            החיוב לארנונה גדול יותר מהשטח שהיה בשליטתו ובשימושו.

עוד נטען, כי  החוב מתייחס לתקופה בלתי מוגדרת ואף בחלק מהתקופה המערער לא עשה כל שימוש בנכס.

            לטענתו, הוא פינה את הנכס ביום 21/12/96 ולראיה הציג מסמך בו הוא מודיע לשלטונות מע"מ על הפסקת פעילותו העסקית.

 עוד נטען בהקשר זה, כי בעליו של הנכס הודיע על הפינוי למשיבה.

3.         בתגובתה טענה המשיבה, כי התביעה כשירה להידון בהליך של סדר דין מקוצר וזאת לנוכח הוראות תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-2984 (להלן - תקסד"א).

            עוד טענה המשיבה, כי המערער לא הוכיח כי שילם את כל חובותיו בשל הנכס ולא סתר את רישומיה לאור החזקה שבסעיף 318 לפקודת העיריות.

            לטענת המשיבה, על פי רישומיה החזיק המערער  בנכס עוד ביום 1/3/91, והחיוב לשנים 2000 - 2006 הינו מכוח החוק ומכוח החזקת המערער בנכס.

            לעניין שטח החיוב ואי החזקתו של המערער בנכס טענה המשיבה, כי היה על המערער להגיש השגה בהתאם לסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1996 (להלן - חוק הרשויות המקומיות).

            לעניין הפסקת עיסוקו של המערער ומסירת הודעה על כך לרשויות מע"מ, טענה המשיבה כי אין די בכך כדי להוות ראיה כי המערער חדל להחזיק בנכס כל עוד לא מסר הודעה בכתב, כמתחייב מהוראות סעיף 325 לפקודת העיריות. חובת מסירת הודעה בכתב מטעם המערער שהחזיק בנכס הינה חובה מהותית- אקטיבית, וכל עוד לא נמסרה הודעה כזו - רשאית המשיבה להמשיך ולראות בו כמי שהחזיק בנכס.

  יתר על כן, אין כל ראיה כי ההודעה לעירייה מיום 15.5.03 עליה הסתמך המערער אכן נמסרה והתקבלה אצל המשיבה. המערער אף נתבקש לפנות למשיבה בכתב עם בעליו של הנכס והשוכר החדש, על מנת שניתן יהא לבצע את השינוי במחזיקים - אך הוא לא פעל כפי שהתבקש.

4.         בהחלטתו דחה כב' הרשם את טענות המערער לגבי פינוי הנכס ביום 31/12/96 וקבע כי ככל שהוא עזב את הנכס במועד האמור אך לא הודיע על כך בזמן אמת למשיבה - אין לו להלין אלא על עצמו.

            גם טענות המערער לעניין גודל השטח לחיוב נדחו על ידי כב' הרשם מחמת היעדר סמכות עניינית לאור הוראות חוק הרשויות המקומיות.

            כתוצאה מכך, נתן כב' הרשם ביום 7/9/09 פסק דין לטובת המשיבה על מלוא סכום התביעה.

5.         בהודעת הערעור שלפנינו, שהוגשה ביום 20/10/09 (בש"א 7711/09), טען המערער כי טעה כב' הרשם עת דחה את הבקשה למתן רשות להתגונן.

            לטענתו, הוא שכר את הנכס לשם עסק של סוכנות ביטוח אך העסק נסגר בדצמבר 1996, והמשכיר הוא זה שחייב בארנונה מכוח היותו המחזיק בנכס.